טענה מקובלת היא שהשכר הממוצע במשק, מהווה עוגן למחירי נדל"ן.  מכיוון שמחירי הנדל"ן עלו במנותק מעליית השכר הממוצע במשק הרי שמדובר בבועה.

השכר הממוצע במשק בתחילת שנת 2026 היה כ- 14,500 ₪ לחודש  ומכאן שאם מחיר דירה ממוצעת היה 2,330,000 ₪   הרי שנדרשו 160 חודשים לרכישת דירה, דהיינו מעל 13 שנים.

השכר הממוצע מעיד לכאורה על כח הקניה שבידי הציבור אולם למעשה המצב חמור בהרבה.  
ראשית יש לזכור כי רוב הציבור משתכרים פחות מהשכר הממוצע. השכר הממוצע אינו השכר החציוני אלא גבוה ממנו.
הדגמה: אם אני ואתה משתכרים כל אחד 5,000 ₪ ואילו השלישי משתכר 80,000 ₪ בחודש.  הרי שהשכר הממוצע של שלושתנו הוא 30,000 ₪, בעוד שהשכר החציוני הוא רק 5,000 ₪…

השכר החציוני אינו נאמד ע"י הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אולם עומד ככל הנראה על 10,500 ₪.  מחיר דירה חציוני עומד ככה"נ על 2,000,000 ₪, ולפיכך לפי החשבון המוצג לעיל, לרכישת דירה כבר נדרשים 190 חודשים, דהיינו 16 שנים. 
שנית יש לזכור כי השכר החציוני והשכר הממוצע הם שכר ברוטו ולא נטו.  העובד מקבל שכר לאחר ניכויי חובה של מס הכנסה, מס בריאות וביטוח לאומי. 
שלישית, גם אם מביאים בחשבון את השכר נטו, הרי שגם הוא אינו השכר שממנו אמורה משפחה לרכוש דירה, כי מהשכר נטו יש להפחית ארנונה, מים, חשמל, הוצ' חינוך ובריאות, קניית מזון וביגוד וכמותרות גם החזקת מכונית יחידה.  מסקנה: לזוג כזה לא נותרת הכנסה פנויה המאפשרת רכישות דירה.

בהשקעה של 5,000 ₪ לחודש, אין שום אפשרות לרכוש דירה שמחירה 2,250,000 ₪, אפילו ההחזרים נמשכים במשך 40 שנה ואפילו הריבית קרובה ל- 0%…

אם כך, כיצד ממשיך הפרדוקס להתקיים; כיצד לא הכל קורס?

התשובה: ההכנסות אינן מתפלגות באופן אחיד בין כולם.
קיימים העשירונים העליונים (מבחינת הכנסות ומבחינת נכסים) שאצלם מרוכזת מרבית ההכנסה והם המסוגלים לרכוש את הדירות.