ברם, במישור הפרקטי יש תשובה; לשם כך הבה נחשוב מי הם האזרחים שהמדינה חפצה ביקרם יותר מכל ?
אלה הצעירים בגילאי 18-25. 
המדינה סיימה להשקיע בהם בבריאות, בקצבאות ילדים, בהקדשת זמן הוריהם, בחינוך לאורך 12 שנות לימוד ואולי אף בהשכלה אוניברסיטאית.  כעת רוצה המדינה להתחיל לקטוף את הפירות:  בשירות צבאי, בפיתוח המדינה ובתשלומי מיסים בעשרות השנים הבאות. כעת הגיע תורם לתרום לתוצר במשק וגם לטפל בהוריהם הקשישים.  אלה האזרחים שיהיה חבל לוותר עליהם יותר מכל.

לא נעים להודות אולם אזרחים בגיל 67 המדינה כבר אינה זקוקה להם.  הם סיימו לתרום את חלקם וכעת אמורים להחיל לקבל בחזרה מהמדינה: בפנסיות, בביטוח לאומי, בשירותי בריאות ובסיעוד.

לאחר שראינו את מי המדינה רוצה.  הבה נראה מי יכול להחליט אם הוא עצמו רוצה את המדינה.  נבחן מי למעשה יכול לעזוב את המדינה ולהגר למדינה אטרקטיבית יותר.   הפלא ופלא; בדיוק אלה שהמדינה רוצה יותר מכל הם אלה שהכי קל להם לעזוב.

מדינת ישראל כמו כל מדינה, מצויה בתחרות מול מדינות אחרות על אזרחיה האיכותיים.  אזרחים איכותיים אשר עלולים להעדיף להגר למדינה אחרת.
מי יכול לעזוב את המדינה ? קשיש סיעודי בן 90 – ברור שלא.  גם לא ילד בן 5.  נראה שגם לא שכיר בן 50 אב לשלושה ילדים צעירים. 
בחור צעיר בן 25 שסיים ללמוד לימודי תואר ראשון ואינו בעל משפחה- בהחלט כן.  במיוחד אם יראה שבאוסטרליה למשל, יוקר המחיה נמוך לעומת ישראל, השכר כפול, והדיור הינו בר השגה. 
אינני טוען שכל הצעירים יברחו מהמדינה; אולם במצב הנוכחי יגדל מספרם של היורדים, והיורדים יהיו דווקא אלה שיש להם מה להציע, גם בישראל וגם במדינות מפותחות אחרות.

אנו רוצים את האנשים האלה בארץ.  שיקנו את מוצרינו ושרותינו, שימכרו לנו את מוצריהם ושירותיהם, שישלמו מיסים, שישרתו במילואים, שיטפלו בהוריהם הקשישים.

הגדלת הפערים בין בעלי נדל"ן לבין שוכרי דירות אינה משחקת לטובת המדינה, בהיבט של המירמור בקרב הצעירים.  מירמור אשר עלול להביא לעזיבתם את המדינה או להצתת המחאה הציבורית הבאה.

לסיכום:
המדינה צריכה לחשוש שמחירי הנדל"ן הגבוהים מבריחים את הצעירים מהמדינה ובלעדיהם אין עתיד.
לאור זאת ברור שבטווח הארוך, מחירי הנדל"ן הגבוהים מהווים סכנה חמורה ליציבות המדינה.